לא פעם אני שומעת בקליניקה את המשפט: "היא פשוט מכורה לסוכר". המכורה היא ילדה, ילד, בת/ן חמש או שבע או שמונה. ההורים מתלוננים כי היא לא יודעת גבול, מחפשת כל הזמן את הממתקים בבית, שואלת: "מתי אפשר קינוח?", "אפשר לקנות ארטיק אם תבוא חברה?", "מותר לי לקחת עוגה לבית הספר?"...
לא פעם אותה ילדה מזכירה לי אותי. גם לי מתחשק כל הזמן משהו מתוק. משהו קטן בבוקר, משהו אחרי ארוחת הצהריים ובטח משהו אחרי השעה עשר בלילה. אבל אני, בניגוד לילדה בת השבע, יודעת לעצור את עצמי, יודעת לדחוק (בדרך כלל) את הרצון הצידה ולהמשיך לעסוק בעיניניי. לא כל המבוגרים מסוגלים לעשות זאת. יש לא מעט מאיתנו, המבוגרים, שאכן מכורים לסוכר. במקרים כאלה אנו נעזרים במשהו חיצוני שיעזור לנו להיגמל – אם זה בן או בת הזוג, הליכה לרופא/ה או לדיאטן/ית, אולי תמיכה קבוצתית. אנו זקוקים ל"אני" חיצוני שיעזור לנו להשתלט על הדחף שלנו.
גם ילדים צעירים זקוקים ל"אני" החיצוני הזה. לא פעם אנו מצפים מהם שידעו לשלוט על הרצונות שלהם, שיתאפקו, שיפסיקו לבקש. אבל הציפייה שלנו אינה תואמת את המציאות ההתפתחותית של ילדינו. זה התפקיד שלנו לקבוע מהו הגבול, מה מותר ומה אסור, באיזו מידה ובאיזו שעה. והילדים – תפקידם לבקש, לנסות למצוא פרצות בחוק.
עם הצבת הגבול עומד בפנינו תפקיד נוסף – להבין לעומק מדוע הילד שלנו זקוק כל כך לממתקים. מתי הוא מבקש אותם: כשהוא עצוב? כשהוא משועמם? אחרי שהוא כועס? כשהוא זקוק לנחמה? עלינו גם להכיר היטב את הדפוסים של המבוגרים במשפחה ושל שאר האחים. התבוננות בהרגלים המשפחתיים תעזור לנו לקבוע את הגבול המתאים לנו, למשפחה שלנו.
ככל שנתאמן ונלמד להציב גבולות אוהבים בביתנו, כך נחזק את הביטחון של ילדינו ונלמד אותם להיות מבוגרים הפועלים מתוך עצמם.
אם אתם סקרנים לחקור את הדפוסים המשפחתיים שלכם, אם אתם רוצים ללמוד עוד על גבול אוהב.
אתם מוזמנים להשאיר פרטים או להתקשר
השאירו פרטים ואצור קשר בהקדם.
או חייגו: 058-5222929
Comments