top of page
  • דפנה כלפון

מפגשי שיח להורים

Updated: Jan 27, 2021


אילו הורים הייתם רוצים להיות? הורים שתמיד נמצאים שם בשבילם, אנשי קריירה, אך גם כאלה המבשלים מדי יום אוכל חם ומחזיקים בית לתפארת, אבא או אמא שתמיד נכונים לשחק עם הילדים להיות אנרגטיים, סבלניים, חייכנים, יחד עם זאת סמכותיים, שהילדים נשמעים למרותם בכיף, בלי התנגדות. הורים "מגניבים", שהילד יהיה גאה בהם אל מול חבריו, תמיד מעודכנים, מבינים ללב הילדים........טוב, חלום זה כנראה לא יתגשם, לפחות לא במלואו.

תפקיד ההורה לאורך ההיסטוריה הולך ומסתבך. ההורה המודרני חווה פער גדול מאוד בין מה שהוא היה רוצה להיות, בין התפיסה שלו ל "מה זה הורה טוב?" לבין מה שהוא באמת. בסדרה של מפגשים ננסה להבין ממה נובע הפער וכן כיצד מגשרים עליו.

אחת הטענות הן שעצם התקופה בה אנו חיים יוצרת את הפערים. אנו חיים בעידן פוסטמודרני. הסוציולוגיים וחוקרי ההיסטוריה אפיינו את העידן הנוכחי. להלן מספר אפיונים שבחרתי להציג כאן:

אין אמת אחת – בתקופות קודמות בהן הדת שלטה במדינה ובעולם, האמת האלוהית הייתה אבסולוטית. אנשי הדת היו סוכני האמת. עד היום בחברות מסורתיות מאוד או דתיות, האמת האבסולוטית עדיין קיימת וראש השבט, או ראש הקהילה (בדרך כלל גברים) הם הסמכות, הכמעט בלעדית, הנותנת מענה גם לענייני הפרט וגם לענייני הקהילה. אנשים החיים בחברה המערבית החילונית, איבדו את הסמכות הזאת והם נאלצים להיות הסמכות הבלעדית של עצמם. מצב זה יצר ריבוי של דעות, תפיסות ואמיתות לגבי חיי היום יום. מצב זה השפיע על כל תחומי החיים וכמובן גם על ההורות שלנו. איך אפשר להיות הורה בעידן בו האמת לא קיימת? איך אפשר לדעת איך לחנך את הילד? מה לתת לו לאכול? שיאכל בשר? שיהיה צמחוני? רק ירקות אורגניים? שיאכל גלוטן? מתי להשכיב אותו לישון? – רק כשהוא עייף? לשאת אותו במנשא או בעגלה? מתי להרים אותו? אולי אף פעם לא להוריד אותו (עקרון הרצף) האם להראות טלוויזיה? – מתי? כמה? מה לגבי מחשב, טלפון, סדרות שונות – שיצפה או לא? לחסן את הילד או לא? לאיזה בית ספר לשלוח אותו – לבית הספר בשכונה, לממלכתי אחר שנחשב טוב יותר, לאנתרופוסופי, דמוקרטי, מונטיסורי, סאדברי..או אולי הכי טוב לגדל אותו לבד בבית?

מ ע י י ף!

מצד אחד נראה כי העידן בלתי אפשרי, יש כל כך הרבה אפשרויות ואמיתות. כל גישה מציגה עצמה כגישה נכונה והטובה ביותר עבור הילד.

הצורך הזה בלקיחת החלטות מכניס אותנו ההורים לחוסר בטחון, הרי אנו ממונים על הילד שלנו ועלינו לבחור באמת הנכונה ביותר. אך מאחורי הקושי הזה יש מתנה גדולה מאוד שאנו מקבלים – אנו מקבלים את מתנת הבחירה, את מתנת החשיבה החופשית. בכך שאנו כהורים חושבים, מתלבטים, לוקחים החלטה ונוהגים לפיה – אנו מחנכים את הילדים שלנו להיות אנשים חושבים.


פלורליזם וריבוי קולות – מתוך מהלכים היסטוריים מורכבים, עלו בעולם קולות הקוראים לשוויון וסובלנות. ביטול העליונות של האדם הלבן המערבי. קולות הקוראים לאמת יחסית. השיח הסובלני הפך להיות מאוד פופוליסטי, יחד עם זאת, ברור כי יישום ערכי השוויון והסובלנות עדיין רחוק מהמציאות. תפיסת הסובלנות והשוויון חדרה גם היא לתחום החינוכי, לתחום ההורות. מערב להקמתם של בתי ספר ליברלים, פתוחים, דמוקרטים, גם אנו, ההורים, רוצים לגדל את ילדינו באווירה פלורליסטית, דמוקרטית. שיהיו אנשי שיח, שלום, שידעו לנהל משא ומתן, שיוכלו להביע את עצמם ויהיו קשובים אל אחרים. שיהיו סובלניים, סבלנים. בשם כל הדברים היפים הללו עלו תפיסות עולם שונות כמו: הילד במרכז, תקשורת מקרבת, חינוך ללא לא. מצד שני אנו לא רוצים לגדל ילד באווירה כאוטית, אנארכית, ללא גבול. המתח הזה יוצר הרבה מאוד שאלות סביב גבולות וסמכות. למעשה, זאת השאלה המשמעותית ביותר כיום בחינוך.

המתח הזה בין גבולות לחוסר גבולות מעורר אצלנו הרבה שאלות של טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי. זאת אחת המתנות של התקופה. אנו לא מחנכים את הילדים עם סרגל ובכך הופכים אותם לדמותנו עצמנו, אלא נעים בין גבול לשחרור ומאפשרים לילדים לגדול להיות הם. הקושי הוא שאם נשחרר יותר מדי את הילדים הם עשויים לאבד את עצמם (נראה תופעות של חרדות וחוסר תפקוד), אם נחזיק חזק מדי נראה תופעות של תלות וחוסר בטחון עצמי.

עידן התקשורת והמידע – ההורים שלנו היו מקור הידע עבורנו. הידע לא היה זמין כמו היום. כדי לדעת היינו צריכים לפתוח ספר, אנציקלופדיה. היה מהיר יותר וזמין יותר לפנות לאמא ואבא כדי לקבל תשובה. הם החזיקו את העולם עבורנו. הידע היה הכח של ההורים. הוא נתן להם את הסמכות. נזקקנו להם ברמה הבסיסית ביותר. אתאר סיפור אישי: אני זוכרת שאבא שלי, שגדל בתל אביב, הכיר את כל הרחובות והסמטאות בעיר. כשקיבלתי רשיון והייתי צריכה להגיע לתל אביב, הוא היה נותן לי הוראות, מצייר לי מפה (לא היה עדיין אינטרנט ובטח לא וויז), הוא גם הכיר את כל קווי האוטובוס. הידע הזה שלו גרם לי להסתכל עליו בהערצה. הוא ממש "הציל" אותי. כיום, כאשר הבן שלי, שקיבל רישיון נהיגה, רוצה לנסוע לתל-אביב, הוא צריך ממני רק את מפתחות הרכב. היום המידע נגיש לילדים מגיל צעיר מאוד, הם לא זקוקים לנו כסוכני מידע ובכך, אנחנו המבוגרים (הורים ומורים) אבדנו את הכוח שלנו, את הסמכות שלנו. עובדה זו מעלה בפנינו שאלה רצינית – על מה תתבסס עכשיו הסמכות? מהו הכוח שלנו? מה אנחנו יודעים והילדים לא?

תראו, אנחנו כבר לא חיות באוהל האדום. האימהות, הסבתות, הדודות ושאר נשות השבט שלנו, לא נמצאות סביבנו כל היום. לא ראינו אותן יולדות, לא ראינו אותן מניקות שוב ושוב (בעיקר אם היינו בנות זקונים במשפחה), לא היינו שותפות לגידול ילדי השבט בצעירותנו. בנוסף, אנו מגדלות את דור העתיד שנולד לעולם חדש ושונה, עולם טכנולוגי, מהיר. ומה עם הגברים? גם אתם לא שייכים יותר לעולם הציידים. אתם רוצים לקחת חלק בגידול הילדים, אתם רוצים להיות שותפים לעולם הרגשי שלהם, אתם רוצים לחוות את האושר המובטח מגידול ילדים. אבל משימת ההורות כבר אינה אינטואיטיבית בחברה שבה אנו חיים – חברה שאין בה אמת אחת, חברה שמונעת על ידי טרנדים שונים ומשתנים, חברה שונה מהחברה בה גדלנו, חברה שבה אנו בודדים – כל משפחה לעצמה ואין אנו יודעים באמת מה קורה במשפחות אחרות. אז ממי נלמד?

אני מזמינה אתכם לשיח הורים בשישה מפגשים. שם נעסוק בשאלה – מהי משימתנו ההורית החשובה ביותר בעידן הפוסטמודרני וכיצד ניתן לממש אותה.


מוזמנים להשאיר לי פרטים פה בצור קשר

או לשלוח הודעה לטלפון: 052-5888929 ואחזור בהקדם

36 views0 comments

Recent Posts

See All

Commentaires


bottom of page